דו-לאומיות בישראל/פלסטין: מושגי מפתח והכוח של התיאוריה 56542

­

האוניברסיטה העברית בירושלים

המחלקה למדע המדינה

דו-לאומיות בישראל/פלסטין: מושגי מפתח והכוח של התיאוריה 56542

מרצה: ד"ר בשיר בשיר

מוגש לידי: אילון כהן

מאת: אלעד וידלנסקי

לאורך ההיסטוריה ניתן לראות כי ישנם עימותים וסכסוכים בין מדינות, קהילות וגופים שונים.

ההתנגשויות נובעות על סמך רקעים שונים וישנן מספר אפשרויות להתמודדות עימן. אחת מפעולות הפתרון האופציונליות למקרים מסוג זה הינה ׳פוליטיקה של פיוס׳.

בעבודה זו אפרש מונח זה ואנתח דרך פעולה זו. בנוסף, אבחן האם היא יכולה לתרום ביישוב סוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני. במידה ואמצא שישנה תרומה כזו, אסביר באיזה אופן היא אכן עשויה לסייע למטרה.

            מניין הגיחה תפיסת ׳הפוליטיקה של פיוס׳? במדינות רבות בעולם התקיימה היסטוריה ארוכה של רדיפה ואפליית קבוצות מסוימות על רקע אתני, גזעי, דתי או אידיאולוגי. אזרחים אלו ״זכו״ ליחס שונה והודרו, אך משהגיעה תקופת המהפכה בזכויות האדם- הנורמות השתנו והחברות השונות החלו לשנות את תפיסותיהן ולאמץ גישות דמוקרטיות ליברליות ושוויוניות. הפריצה אל עבר גישת הפיוס פרצה בשנות ה-90 של המאה הקודמת בעזרת תעוזתה של דרום-אפריקה לעשות את המעבר ממשטר אפרטהייד למשטר דמוקרטי.[1] פעולת הפיוס של דרום-אפריקה נחשבה למוצלחת מאוד, כה מוצלחת שמדינות נוספות בחרו לאמץ גישה זו להתמודדות עם עוולות וירושות העבר שהחברות בהן ירשו.[2]

            מטרת פעולת הפיוס היא הפיכת היחסים, עשיית חשבון נפש קולקטיבי עם העבר בניסיון להפוך עתיד חדש משותף וצודק.[3] ההיסטוריה היא יסוד להבנה וליישום חיי החברה בהווה, ולכן היא חיונית לתהליך הפיוס בהתמודדות עם נכסי העבר. האתגר הוא לנסות לנסח מחדש את מערכת היחסים בין הצדדים שתהיה בעלת שני ממדים: הממד העכשווי וההיסטורי.[4]

פעולת הפיוס היא למעשה רב תכליתית- מדובר גם בתהליך וגם במטרה. עליה להיות מוגדרת לתנועה כחלק אינטגראלי מתהליך השלום ולתחילתו של תהליך זה. במבחן הזמן, במידה ונוצר הסכם טוב מדובר בפתרון סכסוך מוצלח.[5] כתהליך, יש להבין כי מדובר לעיתים בדרך ארוכה ולא צפויה, אשר מעורבים בה שני הצדדים- וכל צעד ושיפור קטן שנעשה בדרך זו הוא משמעותי ביותר אל עבר היעד המשותף.[6] היתרון בפעולה זו היא ששני הצדדים נכנסים לתוך תהליך ששזורים בו אלמנטים של שינויים מבחינה פסיכולוגית, סוציולוגית, פוליטית וחוקתית.[7]

המציאות הסבוכה בישראל מצריכה אותנו להבין יותר לעמוק את הבעייתיות בסכסוך הישראלי-פלסטיני, וכתוצאה מכך את הקשיים והמכשולים הנערמים בדרכנו להתמודדות עם סוגיה זו.

כאשר בוחנים את סוגיית הסכסוך ישראלי-פלסטיני, חשוב להצביע על העובדה כי מקרה זה מהווה דוגמא בולטת למשטר רב-תרבותי בו שתי הקבוצות מחזיקות בדעות שונות מהותית בעלות נראטיבים היסטוריים, וזהות תרבות הנבדלות ביניהן. לכן, על-אף המחשבה כי מדובר במקרה קיצון, ניתן ללמוד מסוגייה זו ולחדד את תפיסת הפוליטיקה של הפיוס על סמך מקרה זה.[8]

במציאות המורכבת במזרח התיכון, יש להבין את האווירה והמסרים שכל צד משדר בפעולותיו ומעשיו. פיוס עלול לשדר חולשה והודאה בכך שאינך בתפקיד הבכיר באזור. בתהליך הפיוס חשוב לשמור על הפגנת אמון ושידור קו ענייני במתרחש- אחרת התהליך נפגע.[9] דוגמא לכך היא הצעותעו של רוה״מ דאז, אהוד ברק, יזם הצעות ופתרונות מגוונים- אך פירוש התנהגות ברק והצד הישראלי ע״י הפלסטינים הביא לידי הפרכת וערעור אמינות יוזמות אלו והשיחות כשלו. וכמובן, גם בצד הישראלו חשו מרומים בשל דרישותיהם המוגזמות של הפלסטינים בנוסף כמובן לאי מניעת פעולות הטרור כנגד הישראלים.[10] בבחינת היחסים הישראלים-פלסטינים לאורך השנים ניתן להצביע על כך כי שני הצדדים חוששים מפעולות הפיוס, ופרשנותיהם השגויות לפעולות בתהליך זה אינן מועילות להשגת המטרה.[11]

במקור נוסף,[12] ד״ר גד ברזילי מנתח את גישת הפיוס בין רוב למיעוט בדמוקרטיות שונות. לטענתו על מנת להגיע לפיוס, הגעה לשוויון אינה מספיקה דיה, ויש להכיר בתרבויות אחרות וליצור תשתית רב-תרבותית אשר תביא לידי הבנה בדפוסי חיים מתחרים נוספים ולחלוקת משאבים בין הקבוצות השונות במדינה. הדגש שברזילי שם הוא על הקבוצות ולא על היחידים. לטענתו שוויון בין קולקטיבים הוא תנאי הכרחי לפייסנות בין קהילות הגמוניות לקהילות מקופחות. [13] ברזילי מוסיף ואומר כי על הפיוס לנבוע מתוך הקהילה ולא מתוך הליברליזם המשקף את תורת היחיד, משום ש״אשליות ליברליות כאלה מזיקות ליכולתנו להכיר במצוקות האחר ולפתוח בתהליך של פיוס״.[14]

ברזילי נותן כדוגמא בישראל, כי למרות שניתנה הכרה רשמית ומשפטית לפן הדתי של המיעוטים השונים, עדיין מתקיימת אפלייה בפן זה, כמו כן בזכרונות הסטוריים, בחינוך ובשפה- המעניקים תחושה כי קיימת לגיטימציה בלעדית ליהדות ולציונות.[15] ברזילי ממשיך עם דוגמאות רבות ולמעשה מוכיח בהן את טענתו המרכזית כי גורמים ואידיאולוגיות ליברליות לא מספיקות על מנת להקנות את השוויון הרצוי בין ישראל למיעוט הפלסטיני, תוך הכרה בזהויות קולקטיביות שונות והשגת צדק אמיתי בדרך לפיוס.[16]

            בעיה נוספת המוצגת במקור אחר,[17] היא השיח שנוצר וכתוצאה מכך גבולות דיון ברורים בגין עתיד מדינת ישראל. הגדרת מדינת ישראל ע״י חוקרים מסוימים כ׳מדינה יהודית דמוקרטית׳ הובילה לשיח רב סביב סוגיית זכויות האזרח במדינה, אך הותירה את השיח, לרבות מבקרי חוקרים אלו, בתוך גבולות שיח זה. לפיכך, ההבחנה בין מיעוט-אתני ובין מיעוט- מולדת לא נעשתה כלל.[18] לדעת ג׳בארין השיח הסיט את הדיון מהעיקר ומציג בסוגייה את ישראל כמדינת לאום לכאורה, כאשר לטעמו מדובר במדינת דו-לאומית, והפלסטינים מוצגים כקבוצת מיעוט-אתני למרות היותם מיעוט-מולדת.[19] האפליות השונות אותן הצגתי מתבטאות לטענת ג׳בארין בשל היחס השגוי לפלסטינים כמהגרים ולא כעם, וכך ה״תוקפנות התרבותית״[20] מקבלת תוקף ומתקיימת שלילת הוויתו של העם הפלסטיני.

בבחינת סוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני ניתן לראות במכשולים רבים העומדים על הפרק אשר מונעים את ההתקדמות לפתרון, ומביאים את שני הצדדים לידי מבוי סתום. האם אמצעי הפוליטיקה של הפיוס רלוונטי למקרה זה או שמא מדובר בפעולת שווא העלולה להוביל לתסכול ותסיסה בסכסוך כפי שהוצג לעיל?

            ראשית אשלול את פתרון החלוקה לשתי מדינות. תוכנית הכופה ההפרדה ודיכוטומיה לשתי מדינות של ישראל ופלסטין לא תועיל ואף תזיק ליחסים בין שני העמים. ישנה טענה כי במידה ותקום מדינה פלסטינית- היא תהיה מסורסת וחסרת ריבונות אמיתית. תיווצר תלות של הפלסטינים בישראל, הפלסטינים לא יוכלו לצמוח ולהתפתח באופן ראוי ודמוקרטי, ואילו ישראל תהיה הריבונית והשלטת בפועל וכך הפערים והמתיחות רק יתעצמו.[21]

אם כך, דרך הפיוס. בעיניי האלמנט העיקרי שחשוב בפעולת הפיוס צויין דווקא בהתחלה, והוא התהליך. הפיוס אומנם יכול לבוא לידי ביטוי אף בשלב הסופי, ביישוב הסוגיה. עם זאת, חוקרים רבים מצביעים על החיוניות בתהליך הדרגתי ועל המתנה להתפתחויות על מנת לראות בהתקדמות ולבסוף להיות מסוגלים לקצור את הפירות.

לפני מעבר לשלבים והמעשים הפרקטיים, שלב חשוב וקריטי הינו שינוי השיח. פתיחת גבולות השיח ויצירת דיון פתוח ואמיתי שיוביל את כלל הציבור לראות את הדברים כפי שהם ללא טשטוש הסוגיה כפי שנעשה עד היום. פתיחת הנושא לנקודת מבטם של המיעוט יאפשר חשיפה רבה יותר ויתעל את מודעות הכלל במדינה למודעות שונה בתכלית, אשר תכיר בעוולות שנעשו ועוד נעשות כנגד המיעוט הפלסטיני.

מהרגע בו דנים בנושא וגבולות השיח מתרחבים לנקודות מבט חדשות, ניתנת לגיטמציה להכרה בדעה שהודרה עד כה, וזו פותחת את הדרך לשלב הבא בתהליך.

            הכרה בזהות הפלסטינים כעם ולא כמהגרים הוא תנאי הכרחי להבנה של ישראל כי נעשו עוולות רבות כנגד ציבור זה, והגיע הזמן לשינוי. לקיחת אחריות קולקטיבית, בחינה מחודשת של נראטיבים היסטוריים, והערכה מחדש של מיתוסים לאומיים משני המתרסים- תורמים רבות למאמץ המשותף.[22]

אט אט שני הצדדים נכנסים לתהליך ששזורים בו אלמנטים של שינויים מבחינה חברתית, פוליטית, פסיכולוגית וחוקתית. בדו-שיח מתעצבת לגיטימציה הדדית ונפתח מקום לדיון אודות נושאים כלכליים-חברתיים, סוגיות ההכרה אותן ציינו והסדרים חוקתיים שיכילו את כלל החברה.[23]

            שינוי עיקרי מבחינה חוקית וחברתית שיכול להוביל לשינוי אמיתי הוא במערכת החינוך. ההפרדה על רקע אתני ודתי מנציחה את השסעים בין הצדדים כפי שנצפה בצפון אירלנד, יוגוסלביה לשעבר וכאן בישראל- ולא מאפשרת התפתחות נאותה של המערכת יחסים בין הישראלים לפלסטינים.[24] שינוי הגישה בשלב מוקדם בחברה כפי שניתן ליישם במערכת החינוך בגילאים הצעירים יכולה ליצור תשתית ראויה לפיוס תוך חינוך לערכי יסוד כגון שוויון, פלורליזם וכבוד. הללו יולידו מאליהם התמודדות נאותה בסוגיות של תרבות, זהות, מעמד ומגדר.

            בהמשך ישיר לפיוס החוקתי ולשינוי בשיח ובתודעה, ישנה גישת המודל הקונפדרטיבי אשר ידועה בייצוב יחסים אתנו-לאומיים לאחר סכסוכים ועימותים בין הצדדים.[25] החסות הבינלאומית מקנה קרקע נוחה יותר להתקדמות ולהבטחת הסדר משותף, בעלת שוויון זכויות קולקטיביות ולמעשה מימוש האזרחות במלואה.[26] שיטה זו מעניקה לשתי ישויות ריבוניות, לישראלים ולפלסטינים הגדרה עצמית עם זכויות מלאות בנוסף לביזור בין המחוזות האוטונומיים וכך תתקיים הרב-תרבותיות.

            ג׳בארין הגדיל וגרס כי יש לכונן חוקת על דמוקרטית של שני העמים בין הירדן לים, וכך בנוסף להבטחת הזכויות וההגדרה העצמית- תתאפשר זירה בו יוכלו הצדדים להתפתח לשיטה אינטגרטיבית הטומנת בתוכה שיתוף פעולה במרחב הפוליטי, לקראת כינון אפשרי של פדרציה עתידית.[27]

            לסיכום, סוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני נתפסת כאחת הסוגיות המורכבות ביותר ליישוב, אם בכלל, וההצעות לפתרון בעיה זו הן רבות ומגוונות. בעבודה זו הצגתי את תפיסת ה׳פוליטיקה של פיוס׳ לטובת בדיקת אפשרות פעולה שכזו לסיוע ביישוב הסכסוך.

יותר מכל, נדמה כי קיימים שני דגשים עיקריים אשר לטעמי נחוצים במיוחד להצלחת תהליך הפיוס: הדדיות של שני הצדדים וסבלנות.

תהליך זה כפי שצויין, עלול להיות ארוך ומייגע, אך יש לתמוך ולטפח אותו על מנת לראות בהישגים בשטח. פעולות רצופות ועקביות לצורך המהלך יבנו בהדרגה אמון בין הצדדים, תכונה אשר בלעדיה לא נוכל לראות בבניין חיים משותפים כאן.

ביבליוגרפיה

Bashir Bashir and Will Kymlicka, “Introduction: Struggles for Inclusion and Reconciliation in Modern Democracies”, in W. Kymlicka and B. Bashir, The Politics of Reconciliation in Multicultural Societies Oxford University Press, chapter 1, 2000.

D., Bloomfield, Barnes, T. and Huyse, L. (eds.) Reconciliation after Violent Conflict  International Institute for Democracy and Electoral Assistance, 2003.

 Louis Kriesberg, 'in The Peace and Change," The Relevance of Reconciliation Actions in the Breakdown of Israeli–Palestinian Negotiations 27(4), 2000.

Kelman, Herbert C. (2010) "Conflict Resolution and Reconciliation: A Social-Psychological Perspective on Ending Violent Conflict Between Identity Groups," Landscapes of Violence: Vol. 1: No. 1, Article 5

Theresa, Robinson, A Collective Reckoning with the Past (UK: Polsass EJournal

Rouhana, Nadim. Reconciling History with Equal Citizenship in Israel: Democracy and the Politics of Historical Denial’, in Will Kymlicka and Bashir, The Politics of Reconciliation in Multicultural Societies (Oxford University Press, 2008.

Rouhana, Nadim (2008), Reconciling History with Equal Citizenship in Israel: Democracy and the Politics of Historical Denial’, in Will Kymlicka and Bashir, The Politics of Reconciliation in Multicultural Societies (Oxford University Press), (4).

אורן יפתחאל, ״בין אחת לשתיים: דיון בפתרון ׳המדינה האחת׳ מול רעיון הקומפדרציה לישראל/פלסטין,״ המרחב הציבורי 6, 2012

2001 , (2)3 סוציולוגיה ישראלית ״,גד ברזילי, ״פיוס בין קהילות

חסן ג'בארין, "ישראליות 'הצופה פני העתיד' של הערבים לפי זמן יהודי-ציוני, במרחב בלי זמן פלסטיני", משפט וממשל, 1(1), 2001.


[1] Bashir Bashir and Will Kymlicka (2008), ‘Introduction: Struggles for Inclusion and Reconciliation in Modern Democracies’, in W. Kymlicka and B. Bashir, The Politics of Reconciliation in Multicultural Societies (Oxford University Press), chapter 1:p. 1.

[2] Ibid, p. 2

[3] Theresa Robinson, A Collective Reckoning with the Past (UK: Polsass EJournal), p 178

[4] Ibid, p. 179

[5] Kelman, Herbert C. (2010) "Conflict Resolution and Reconciliation: A Social-Psychological Perspective on Ending Violent Conflict Between Identity Groups," Landscapes of Violence: Vol. 1: No. 1, Article 5. p. 2

[6] Bloomfield, D., Barnes, T. and Huyse, L. (eds.) Reconciliation after Violent Conflict  (International Institute for Democracy and Electoral Assistance, 2003), p. 19.

[7] Rouhana, Nadim (2008), Reconciling History with Equal Citizenship in Israel: Democracy and the Politics of Historical Denial’, in Will Kymlicka and Bashir, The Politics of Reconciliation in Multicultural Societies (Oxford University Press), chapter 3, p. 76.

[8] Ibid, p. 70.

[9] Louis Kriesberg, 'in The Peace and Change," The Relevance of Reconciliation Actions in the Breakdown of Israeli–Palestinian Negotiations 27(4), 2000, p564.

[10] Ibid 565

[11] Ibid 566

.2001 , (2)3 סוציולוגיה ישראלית ״,גד ברזילי, ״פיוס בין קהילות [12]

.3 ׳ע שם[13]

.8 ׳ע שם [14]

.10 ׳ע ,שם [15]

.14 ׳ע ,שם [16]

[17] חסן ג'בארין, "ישראליות 'הצופה פני העתיד' של הערבים לפי זמן יהודי-ציוני, במרחב בלי זמן פלסטיני", משפט וממשל, 1(1), 2001.

.84 ׳ע ,שם [18]

85 ׳ע ,שם [19]

.שם [20]

 אורן יפתחאל, ״בין אחת לשתיים: דיון בפתרון ׳המדינה האחת׳ מול רעיון הקומפדרציה לישראל/פלסטין,״ המרחב[21] הציבורי 6, 2012

[22] Kelman, Conflict Resolution and Reconciliation: A Social-Psychological Perspective on Ending Violent Conflict Between Identity Groups, p. 18.

[23]Rouhana, Nadim (2008), Reconciling History with Equal Citizenship in Israel: Democracy and the Politics of Historical Denial’, in Will Kymlicka and Bashir, The Politics of Reconciliation in Multicultural Societies (Oxford University Press), (4), p. 76.

[24]Barnes and Huyse, Reconciliation after Violent Conflict, p. 28.

 ,יפתחאל [25] ״בין אחת לשתיים: דיון בפתרון ׳המדינה האחת׳ מול רעיון הקומפדרציה לישראל/פלסטין,״.158 ע׳

שם, ע׳ 74. [26]

  .76 ׳ע ,שם [27]