עבודת בונוס: חשיבה אסטרטגית בחינוך; מחקר, מדיניות, ביצוע ופוליטיקה : האוניברסיטה העברית – בית הספר לחינוך

מוגש בקורס: מבוא לסוציולוגיה של החינוך

אלעד וידלנסקי חינוך, מדעה המדינה והוראה | אלעד וידלנסקי – חוקר מדיניות המזה"ת | קורות חיים אלעד וידלנסקי

מסתמן כי מתום הבחירות האחרונות, ישראל נמצאת בצומת דרכים בתחום החינוך והיא בחרה ללכת בכיוון חדש ומאתגר. נשמעים קולות שונים מפי שר החינוך, הרב שי פירון, ומפי אנשי חינוך רבים אחרים אשר מעוניינים לשנות גישה ולנקוט במדיניות חדשה לגמרי, אשר תשפיע על המערכת החינוך בארץ, וסביר להניח שתהיה בעלת השפעה גדולה על החברה הישראלית, אם תישמר. מדובר בקריאות הקוראות לשינוי ערכי במערכת החינוך, יותר מאשר לקדמה בתחום הלימודי. לטעמי מדובר בחשיבה נכונה והכרחית בייחוד בזמננו. אין צורך להרחיק לכת על מנת להבין כי מצב הנוער בישראל הוא לא 'מזהיר' בלשון המעטה. קיימת אמרה מאוד מוכרת של חז"ל: "דרך ארץ קדמה לתורה".[1] דרך ארץ, כלומר נימוסים והתנהגות נאותה, קודמת ללימודים עיוניים ולהרחבת הידע האישי. על כל אדם קודם כל להיות בן אנוש ואחר כך יוכל לפנות פניו אל ההשכלה. השאלה היא, כיצד מתכננים בצורה נכונה להגיע אל היעד הנכסף, ואיך מבצעים זאת בפועל.

            בעבודה זו אנתח כנס אקדמאי מנקודת מבט סוציולוגית. אסביר מדוע בחרתי לקחת חלק דווקא בכנס זה ואתאר אותו על בוריו: מועד התרחשותו, האישים אשר נכחו בו ודוברי הכנס. בנוסף, אסביר מה הייתה המטרה לשמה הכנס התרחש ואבחר מאמרים נבחרים שיסייעו לי לנתח את מהות הכנס הסוציולוגית באופן מקיף יותר. לבסוף, אציג את דעתי בנושא הכנס ואת מידת התרשמותי ממנו.

            הכנס אשר בחרתי להגיע אליו, נוגע בנושא ערכיות התלמידים. כאשר שמעתי על הכנס בפעם הראשונה הסתכלתי על המילים "הסיניות" המופיעות בכותרת ולא הבנתי מה רוצים מחיי: "חשיבה אסטרטגית בחינוך; מחקר, מדיניות, ביצוע ופוליטיקה". הרבה מילים 'מפוצצות', אשר לא באמת הבנתי את משמעותן. והאמת, כמעט שדחיתי כנס זה על הסף. לאחר לבטים רבים החלטתי לברר את הנושא מעט יותר לעומקו, ונוכחתי בטעותי. השאלה המרכזית בה הכנס עסק הייתה האם ישראל מסוגלת לאמץ חשיבה אסטרטגית, כלומר לתכנן חשיבה לטווח ארוך בתחום החינוך, והאם הפעולה ניתנת ליישום. מהן ההשלכות הפוליטיות וכיצד הן משפיעות על קביעת המדיניות והחשיבה לטווח הארוך? חשבתי שמדובר באמירה מאוד חזקה ונוקבת, אשר בדברים אלו למעשה מצויה הודאה שכרגע ישראל נמצאת במקום לא טוב והיא רוצה לשנות זאת ולהתקדם. ליזום ולהציע רעיונות זה דבר מאוד יפה ויצירתי כשלעצמו, אך האתגר האמיתי הוא ליישם את התוכנית והמדיניות המקורית. פעמים רבות אנו רואים כי התכנית אינה יוצאת אל הפועל כפי שתוכנן, או אפילו לעיתים נכשלת כשלון חרוץ. הסיבה לכך פעמים רבות היא השינוי שמסגרות החינוך והעולם עצמו עוברים, והקושי הקיים למערכות החינוך לעקוב אחר שינויים אלו ולהתאים עצמן לנסיבות הקיימות. לכן, כאשר נכנסתי בעובי הקורה והבנתי יותר במה הכנס יעסוק, ידעתי כי ארצה להיות נוכח בו.

            הכנס אשר התקיים ב'מכון ון ליר' בירושלים ב-23 לאפריל, היה סיומו של סמינר בן שלושה ימים ובו השתתפו אנשי חינוך בכירים רבים מרחבי העולם. בכנס נכחו אישים מרכזיים ביותר בתחום החינוך, ראייה שיכולה להעיד על חשיבות הכנס ברמה הבינלאומית. השר שי פירון היה למעשה הדובר הראשון. את הכנס הנחתה פרופסור יולי תמיר אשר כיהנה כשרת החינוך בשנים 2006-2009. דוברי הכנס אף הם אנשי חינוך בכירים ביותר. פרופ' גבריאל מוצקין, ראש 'מכון ון ליר'; פרופסור רובין אלכסנדר מאוניברסיטת קיימברידג'; ד"ר סקארי קאריאלינן, מנכ"ל משרד החינוך בדימוס בפינלנד; פרופ' אלן לוק, פרופ' למחקר באוניברסיטה לטכנולוגיה קווינסלנד באוסטרליה; ד"ר דארלין אופפר, מנהלת 'ראנד' מכון מחקר לחינוך; פרופ' דויד פלאנק; פרופ' למחקר ומנכ"ל לניתוח מדיניות חינוכית בקליפורניה; מר ראיין רו, יועץ בכיר במשרד החינוך בהולנד; ד"ר גרובר וויטהורסט, מנהל מרכז בראון למדיניות בחינוך. ניתן לראות כי נכחו מומחים רבים בתחום החינוך ומשרד החינוך יוצא למעשה בהצהרה כי בכוונתו ללמוד וליישם מן הטובים ביותר במקצוע ברחבי העולם. למעט דברי פירון שהיו בשפה העברית, רוב הכנס הועבר בשפה האנגלית. תחום מומחיותם של הדוברים בכנס הוא בדבר חשיבה אסטרטגית והוצאה אל הפועל. 

            דברי הדובר הראשון מתקשרים מאוד לבעייתיות בנוער הישראלי היום, דבריו של שר החינוך הנוכחי, הרב שי פירון. פירון התייחס למספר בעיות מרכזיות בהתנהלות משרד החינוך ולאופן בו הוא משקף את החברה הישראלית: "יש בעיה בתרבות ובשפה, צריך שתהיה חשיבה ערכית וניהולית". פירון המשיך ופירט כי אחת מן הבעיות המרכזיות של ישראל היא קידוש והתמקדות בעבר. בעניין הסוגיות החינוכיות ישראל בוחרת כל פעם מחדש להתרכז במסורת ואינה משנה את אופן ההתמודדות איתן. השינוי הראשון שעל משרד החינוך לעשות הוא בגישתו. עליו להיות מקום קשוב, לומד ובעל ענווה. השפה והתרבות הנלמדות בבתי הספר נורא רזות ואינן רלוונטיות כיום. העולם השתנה ואיתו אפשרויות הבחירה השונות. האוכלוסייה הצעירה נמצאת כיום במקום רב ערוצי וקצב התפתחות התיאוריות הוא מהיר ביותר.

בעיה שנייה אותה ציין היא האמון אחד בשני: "כל אחד נחשב לתחמן עד שיוכח אחרת". אני מסכים מאוד עם האמרה הזו. גדלנו בחברה מאוד מורכבת ומשוסעת מבחינות רבות: חברתיות, עדתיות, לאומיות, דתיות ועוד רבות אחרות. המציאות הזו לטעמי יצרה חברה המתייחסת בציניות לדברים רבים, חברה מצולקת אשר היחיד בה מתקשה לבטוח בכל אחד, עד שבאמת הוכח לו כי ראוי לתת באחר אמון. כפי שפרופ' גד יאיר תיאר בספרו:"היינו ונשארנו שרוטים. הפוסט טראומה שלנו מלבלבת מאלפיים שנות גלות ומכות ואפליה והשמדה".[2] קיימת הצדקה להתנהגות זו היום. אך אין סיבה לשמר אותה ולהיתלות בה. פירון מוסיף ואומר כי אין זה מספיק לחנך לפלורליזם ולפתיחות כאשר החברה עוד נותרת מאחור ומקבעת עצמה לחוקים ולנורמות נוקשות. על מנת שנוכל לראות שינוי של ממש בדור העתיד והמחונך, יש להכין את הקרקע: "לא צריך להתבייש ולומר שמטרתנו המרכזית היא חברת מופת, משום שאנו לא שם..", כבר מבחינים בענווה אותה פירון ציין מוקדם יותר. אנחנו במקום לא טוב כרגע, ובאנו ללמוד מטובים אחרים על מנת להשיג את יעד זה.

לאחר סיום דבריו, שרת החינוך לשעבר תמיר, פנתה לשאול את המומחים לדעתם מהי הפרקטיקה הטובה ביותר לתכנון אסטרטגי נכון בחינוך. התשובה הראשונה הייתה כי מדובר באמת בעניין רגעי וחולף וקשה לאחוז במידה הנכונה. החשיבה האסטרטגית תלוית תרבות וחברה, ועל פי מקום החברה יש לבנות חשיבה זו. במקומות רבים התנסו בחשיבות אסטרטגיות שונות ונכשלו בהן משום שלא היו רלוונטיות. גורם מרכזי חשוב מאוד בחשיבה האסטרטגית היא תחושת אחריות משותפת, לא רק של רובד אחד במערכת אלא שיתוף פעולה של כל השכבות במערכת החינוך. התנאי לשינוי נכון חייב לעבור דרך כל האנשים הנמצאים במערכת. היבט נוסף הוא הגדרת המטרות. העדיפות היא לא  בהגדרת מטרות ספציפיות אלא בשימור על יעדים כלליים יותר. הגדרת מטרות נקודתיות קשות מאוד ליישום ויש להסתכל בפרספקטיבה רחבה יותר. על מערכת החינוך להיות גמישה ומוכנה להתמודד עם שינויים ואפילו עם מכשולים עימהם לא ציפתה לעמוד. נשמעו שוב דעות דומות בעניין תקשורת משותפת ותיאום בין החוליות השונות המרכיבות את המערכת. כלומר, מדובר בסוגיה מורכבת מאוד, אשר אין לה תשובה אחת ברורה. יש לבחון ולנתח את התרבות הייחודית של החברה בישראל, ולפיה לתכנן חשיבה אסטרטגית וליישמה באופן נכון.

            המטרה לשמה הכנס התכנס, מגולמת במאמרם של יער ושביט 'ההטרוגניות של החברה הישראלית'[3]. במאמר זה החברה הישראלית נסקרת על שלל האוכלוסיות המרכיבות אותה מתקופת קום המדינה והשינויים החלו בה. השר פירון העלה נקודות חשובות בנוגע לעיצוב פניה וחינוך לערכים ומידות טובות בחברה. במאמר נבחנות הפעולות שעושות אוכלוסיות שונות בישראל וכיצד הן בונות זהויות חדשות. כותבי המאמר טוענים כי ישראל ניסתה לכפות את ה'ישראליות' כלפי מהגרים ועולים חדשים אשר הגיעו ארצה. היה ניסיון לשמר תרבות אחת הומוגנית, אך קמו מאבקים שונים במספר גזרות בחברה אשר התנגדו לשבת בחיבוק ידיים וסרבו לוותר על זהויותיהם הייחודיות.[4] כלומר היה רצון בדרג העליון במדינה לשמר את ההגמוניה הישראלית המקומית ולשעתק אותה כלפי התושבים החדשים. אף בכנס הנוכחי פירון ביקר התנהגות שכזו מצד מערכת החינוך בישראל בתואנה כי עלינו להיות פתוחים להשקפות חדשות ולקבל דעות מודרניות יותר. הקיבעון אשר שרר בקרב מנהיגי האומה כלפי האופן בו על האזרח הישראלי להיראות הוביל לשורת מאבקים שונים כנגד ההגמוניה המקומית במטרה להביא לשינוי בתפיסה ובפועל.

            מאמר נוסף אשר מתקשר לכנס זה הוא מאמרה של השילוני דולב 'מיהו תינוק רצוי?'[5] במאמר זה הכותבת מתמקדת בהבדלי תרבויות שבין גרמניה לישראל ומנתחת כיצד הנורמה החברתית והתרבותית משפיעה על דעות מומחים ותופסת מקום נרחב בדעתם המקצועית. השילוני דולב משווה את התמודדותם של יועצים גנטיים בדבר המשך הליך ההיריון במצב בו העובר אובחן באנומליות בכרומוזומי המין.[6] היא הגיעה למסקנה כי קיים הבדל ברור בין שתי המדינות, ובישראל למעשה קיימת תופעה של פיקוח ומשטור הגוף. כאשר העובר מאובחן ב'מחלתו' המומחים בישראל ממליצים לאם לעבור הפלה סלקטיבית, לעומת המומחים הגרמנים אשר לא מייחסים לתסמיני העובר כדברים שליליים.[7] היה ניתן לאתגר טענה זו בתואנה כי שמא המומחים במדינות השונות הם בעלי ידע מקצועי שונה או נעזרים במכשירים משוכללים יותר, אך לא כן הדבר. לתוך השיח הפרופסיונאלי חודר השיח הנורמטיבי, מה מקובל ומהו אנורמאלי וחריג.[8] המדדים מוכיחים כי ישראל רואה בפעולת הרבייה והפריה כעניין מבורך וחשוב לעומת גרמניה שמקבלת ביותר הבנה את אי הילודה,[9] וזאת בגלל מכלול סיבות תרבותיות והיסטוריות. סיבה אחת היא הן בשל זיקתה הדתית והציווי בתורה על ריבוי ילדים.[10] סיבה שנייה היא האיום הדמוגראפי ואימוץ התפיסה מקום המדינה כי על החברה הישראלית להביא הרבה ילדים לעולם, הן בשל הסכנות האורבות בשטחי הגדה המערבית ועזה, והן בגלל הרצון להקים משפחות גדולות בשל החלל הגדול שנפער באומה היהודית  לאחר אסון השואה.[11] כלומר, ניתן לראות כי לא רק במערכת הרפואית בישראל קיימת אינדוקטרינציה אך גם במערכת החינוך תופעה זו מצויה. הפחד והחשש להיפתח למודרנה ולמציאות החדשה מכרסם במדינה.   קיימת בעלות ורכושנות על המדיניות החינוכית מצד ראשיה וסירוב להכיר בחדש ובקיים. אך דווקא כעת מופיעים הניצנים הראשונים לשינוי בתפיסה זו. מערכת החינוך היא זו שיזמה את האינטראקציה בעלת השיח הפרופסיונאלי− גלובלי בניסיון ללמוד ולהתחדש.   

            כעת משבוחנים את עמדתם של בכירי משרד החינוך בישראל כיום, ניתן לראות כי הסיטואציה בה הם נמצאים היא שלב 'הלימילניות'. במאמרו של טרנר "התהליך הטקסי",[12] הוא מסביר על תהליך התבגרותו של פרט או חברה. בהתייחסותו לתהליך זה, הוא מסביר כי קיימים בו שלושה שלבים, והשלב האמצעי נקרא 'לומינליות'.[13] המעבר בין מעמד ישן וצעיר למעמד חדש ובוגר יותר מלווה בכניסה לשלב הביניים בו היחיד או הכלל מחייבים לעבור בו. אני מאמין כי זוהי המציאות בה ישראל נמצאת כיום בבחינת מסגרת החינוך. כפי שבכירים אמרו בכנס וביניהם פרופ' יולי תמיר: "אנחנו יותר לא יודעים על חינוך מאשר יודעים". מסגרת החינוך בישראל משדרת כי היא נמצאת בפותחו של עידן חדש. היא כבר התפקחה ויצאה בהודאה כי היא מוכנה לעבור הלאה ורק מוכנה לשמוע כיצד להשתפר ולהתקדם בתחום. לכן היא נמצאת בשלב של טרום בגרות, שלב בו היא נערכת לשינויים אשר אני מאמין כי נראה בהתהוותם ממש בעתיד הקרוב.

            האם הכנס אכן היה רב משמעות ויוביל לשינויים אותם נחווה ונצפה בהם עוד בקרוב? המומחים הגדולים ביותר אשר השתתפו בכנס האמור התקשו לענות על שאלה זו, כל שכן איני מתיימר לנסות לענות עליה. אך אני כן אוכל להגיד בביטחון כי מערכת החינוך בישראל יוצאת בהצהרה ברורה כי היא נמצאת כאן במטרה לשנות, לשנות את התודעה החינוכית בה ישראל הייתה שרויה בו זמן רב. אני מאמין כי כאן טמון הדגש. איני חושב שהכנס סיפק תשובות ופתרונים מעשיים, אך הוא כן מעניק תמריץ חיובי לאלו שעדיין מאמינים במסגרת הזו. ישראל זו מדינה מיוחדת ביותר, המדינה שלנו על כל אפיוניה וסוגיה השונים. חושב שעלינו לאמץ את הגישה אותה משדרת מערכת החינוך החדשה, תפיסה חדשה אשר תסלול דרך ותבנה חברה סולידרית, כנה וישרה. חברה אשר לא תיאלץ להיעזר במדינות אחרות למציאת פתרונות אלא בעצתה שלה בלבד. כפי שבן גוריון דייק להפליא: "ההיסטוריה לא פינקה אותנו בכוח, בעושר, בשטחים רחבים וברוב עם, אבל היא העניקה לנו תכונה מוסרית ואינטלקטואלית בלתי מצויה, והיא מזכה ומחייבת אותנו להיות אור לגויים".[14]


[1] תנא דבי אליהו רבה, פרק י'.

[2]גד יאיר, צופן הישראליות:עשרת הדברות של שנות האלפיים (ירושלים" כתר, 2011), ע' 9.

[3]יער, א., שביט, ז, "תהליכים ומגמות בזהות הקולקטיבית" (2003), בתוך: יער, א. ושביט, ז. (עורכים), מגמות בחברה הישראלית- כרך ב'. האוניברסיטה הפתוחה, עמ': 1225-1245.

[4] שם, ע' 1239.

[5]השילוני-דולב, י. "מיהו תינוק רצוי? הפלות סלקטיביות בשל אנומליות בכרומוזומי מין בגרמניה ובישראל ". תיאוריה וביקורת, 25: 97-122.

[6]שם, ע' 97.

[7]שם, עמ' 97-98.

[8]שם, ע'  112

[9]שם, עמ' 112-113.

[10]שם, ע' 115.

[11] שם,שם.

[12] ויקטור טרנר, התהליך הטקסי: מבנה ואנטי-מבנה (תל-אביב: רסלניג, 2004), עמ' 87-90; 111-115.

[13]שם, ע' 87.

[14]דוד בן גוריון, ייחוד ויעוד (משרד הביטחון, 1980), ע' 125.