ניתוח ביקורתי של מגילת העצמאות

­

האוניברסיטה העברית בירושלים

המחלקה ללימודי הוראה-תעודת הוראה

קורס משולב נושאים נבחרים באזרחות + סמינריון דידקטי באזרחות.

ניתוח ביקורתי של מגילת העצמאות

מרצה: ד״ר רבקה טסלר

קורס: נושאים נבחרים באזרחות תשע״ה (34035)

אלעד וידלנסקי חינוך, מדעה המדינה והוראה | אלעד וידלנסקי – חוקר מדיניות המזה"ת | קורות חיים אלעד וידלנסקי

שחר מעלה במאמרו טענה מעניינת אודות שאיבת הרעיונות השונים שהובאו להצהרת העצמאות ממקורות חיצוניים. שחר מציע הסתכלות על הצעת הכרזת העצמאות האמריקאית ומדגים כיצד אותו הרעיון של פשרה בין קודש וחול שמאפיין את טיוטת ההכרזה של בעהם, למעשה מופיע באותה הכרזה אמריקאית לפני למעלה מ-200 שנה.[1]  בהכרזה האמריקאית ישנה התייחסות להשגחה האלוהית הניתנת להם בעבודתם.[2] אותה פסקה זכתה למתן תשומת לב רב על-ידי בעהם שבחן אותה היטב, שבסופו של דבר הביאה אותו לתבוע את אחד הביטויים החשובים והמהותיים ביותר לטעמו של שחר בהצהרת העצמאות של ישראל:  ׳צור ישראל׳.[3] בנוסף לנדבך הזה שקיבלה הכרזת העצמאות של ישראל, קיים פן נוסף בהכרזה האמריקאית, שאומנם בסוף לא התקבל על-ידי בעהם, אך האחרון ציינו בעבר, והוא העצמת הגבורה. תחושת ההרואיזם שהודגשה בהצהרה האמריקאית אומצה על-ידו, ובסוף אף השתמרה בטיוטא מאוחרת בידי רובשוב.[4] כלומר, זהות מדינת ישראל אשר מעצבי הכרזת המדינה בונים המשתקפת מדפי המקורות, נשענים במידה לא מועטה על מקורות חיצוניים, בדגש על ההכרזה האמריקנית. הזהות הקולקטיבית שקורמת עור וגידים ותשפיע על אופי העולם הישראלי בהמשך נבנתה בחלקה למעשה על גבי אבני יסוד אמריקנים.

            נראה כי הסמנטיקה תופסת מקום מאוד גדול בפרשנותו של שחר את הצהרת המדינה היהודית, ולמילים יש כוח רב. אומנם ישראל הייתה (ועודנה) למדינה קטנה מאוד, ובכל זאת היו מחלוקות וסכסוכים רבים על אופן בחירת המילים וניכוס הפעולות השונות. שחר נותן כדוגמא את הויכוח אודות הנהגת היישוב העברי בתקופה ההיא, ומסביר כי ׳כנסת ישראל׳ למשל, לא נתפסה כנציגת כלל יהודי העולם, וכאשר נעשה שימוש בביטוי זה במיוחד- היה בכך הצהרת כוונות כי ארגון היישוב והקמתו מועבר כעת אל כנסת ישראל והיא נושאת על כתפיה את האחריות. בנוסף לכך במובן רחב יותר, טוען שחר כי יש כאן אמירה בגין ״הקשר בין עם, ארץ ומדינה״.[5] יחד עם זאת, ישנה הצהרה ברורה אשר כן באה מעודדת את יהודי התפוצות והיא כי מדינת ישראל תהא מקלט ומקום מבטחם של כלל היהודים בעולם ושלהם הזכות לעלות ארצה.[6]

            זהות המדינה הקולקטיבית המתעצבת בטקסט הצהרת המדינה היהודית, מתגבשת אף ביחס אל האזרחים הערבים במדינה. עורכי הטיוטות מודעים להשפעת האוכלוסייה הערבית, בתוך ישראל ובשכנותה, על המדינה לכשתקום. לכן, הם לוקחים זאת בחשבון בין אם בפירוט כלפי זכויותיהם וחובותיהם, ובין אם נעשה שימוש מצומצם מאוד ביחס אליהם בהצהרה.[7] בתחילה נשמעו קולות של חתירה לשלום וכינון מדינה משותפת על בסיס שוויון בזכויות ובנטל,[8] ואף הוספת הפן הדמוקרטי להצהרה.[9] לטענתו של שחר מדובר בהוספות קריטיות ומשמעותיות ביותר, משום שערכים אלו למעשה יהוו הבסיס להמשך ראוי וחוקי של ישראל חסרת החוקה הכתובה אשר תהיה זקוקה למסר חיובי והערכי הנ״ל.[10]

            הזהות הקולקטיבית במדינת ישראל אפוא, בנויה ומושפעת ממרכיבים רבים הכוללים יהודים ממקומות שונים בעולם אשר הושפעו ממקורות חיצוניים, ערבים ישראלים וערבים בשכנות אל המדינה, וכן העקרונות והחוקים שעולים מן הכרזת העצמאות ומתווים את רוח הזהות והחברה שמתעצבת ומשתקפת מהכרזה זו.

אדם נוסף אשר מתייחס להיווצרות הזהות הקולקטיבית בשראל, הוא פרופ׳ אבי דיסקין.

דיסקין מציע מבט נוסף אל נושא ההגירה אל ישראל כפי שמוצגת  בהצהרה, ושואל האם יש להתייחס באופן פרטני ומיוחד לסוגיה זו כאן בישראל. לדבריו במגילת העצמאות מדינת ישראל תולה את הקמתה בזכויותיהם של היהודים השונים בתפוצות לעלות ארצה ולהגר אל המדינה.[11] לכן, עולה השאלה האם אותו היחס המיוחד שניתן לפעולת ההגירה בקום המדינה ומקומה הייחודי שתפסה במגילת העצמאות- מחייבת את ישראל להתייחס אל הפליטים כיום באופן שונה?[12] דיסקין טוען כי יש כאן מצב מורכב, בו מחד, לאוכלוסייה בעלת זהות מסוימת ומשותפת ישנה את הזכות והחופש להתאגד, ומאידך, קיים לחץ עצום מצד מבקשי המקלט אשר נמלטים ממקום סכנה.[13]

דיסקין מסיק כי אין להפריד בין ערך היהדות לערך הדמוקרטיה, ושכשם שהמדינה היהודית חתרה לפתור את בעיית שארית פליטת היהודים ברחבי העולם, עקרונות הציונות נותנים מענה לשאלה זו ולמעשה משלבים את ערכי הדמוקרטיה והיהדות כבר מתחילת דרכה עד היום. המדינה היהודית הדמוקרטית שקמה להיות מדינת לאום ומדינת כל אזרחיה מחוייבת לתת מקלט ולהגן על הפליטים מפני הסכנה. אין כאן חובה לתת להם אזרחות במדינה ומגורי קבע, אלא עזרה וחמלה הומאנית, אותה תחושה שמייסדי המדינה חיזקו והעצימו בהקמתה.[14]

            ישנה התייחסות נוספת אל הגירת אוכלוסייה אל מדינת ישראל, אך כעת לא ממבט על המצב כיום וכלפי פליטים אשר אינם יהודים, אלא דווקא כלפי יהודים ממדינות האסלאם- נושא אליו שחר לא נתן התייחסות במאמרו שלו.

יוסי סוכרי מצביע על פסקת ׳שארית הפליטה׳ וטוען שנעשה פה עוול גדול כלפי היהודים שאינם יוצאי אירופה. לטענתו כבר בהכרזה עצמה ניתן לראות את ההיררכייה הברורה בין יהודי אירופה ליהודי ארצות האסלאם.[15] יהודי אירופה מופיעים לפני יהודי המזרח בטופס, ואפילו לא מציינים באופן ברור את יהודי המזרח אלא היחס שניתן להם הינו מזלזל- ״יהודי ארצות אחרות״.[16]

סוכרי אף טוען כי לא ניתן עבורי יהודי ארצות האסלום אף הזמנה או הזדמנות להשתתף בכינון המדינה והדירו אותם מכלל התהליך.[17] לא זו בלבד, אלא שגם כאשר מוזכרת כבר השואה והאסון שפקדו את היהודים בגולה- אין ולא אזכור אחד כלפי השואה שפקדה את יהודי ארצות האסלאם.[18] כלומר, אם ציינו לפני כן את קבלת ערביי ישראל ופליטי המדינות השכנות אל תוך המדינה והחברה הישראלית- נראה כי אין צורך להרחיק לכת ואנו יכולים למצוא דוגמא לאי-שוויון בהתפתחות המדינה היהודית כבר מראשיתה בקרב היהודים עצמם. דוגמא זו לדעת סוכרי נעשתה מאוד בקלות, לא הוזכרה אלא פשוט השמיטו עובדות כלפי יהודים מסוימים נחותים יותר.[19]

            כאשר משווים בין שלושת מאמרים אלו, ניתן לראות כי שאלות עולות באופן מתמיד ממגילת והצהרת העצמאות. כוחם של המילים והסמנטיקה עצומים כל כך, עד שנראה כי כמעט בלתי אפשרי לא להיקלע לויכוחים וסכסוכים אודות טקסט זה.

בקריאת מאמרו הארוך והפרטני של שחר נראה כי הוא מכסה את כל המידע הנחוץ- עד קריאתם של סוכרי ודיסקין אשר פותחים את המבט לראייה כוללת אף יותר. אחת הסיבות בעיניי בשל השוני הזה הוא תקופת כתיבת הדברים. מאמרו של שחר נכתב לפני יותר מעשור, ואילו מאמריהם של סוכרי ודיסקין נכתבו לפני כשנה בלבד. הרבה השתנה בעשור, והסוגיות שעולות היום לעומת שנים עברו, גם אם מדובר בהבדל של 13 שנים בלבד בעיניי מובילים להבדלים.

עניין נוסף הוא התמקדותיהם של דיסקין וסוכרי בסוגיית ההגירה אל ישראל, בניגוד לשחר שביצע עבודת מחקר מעמיקה מאוד על כלל תהליך כתיבת מגילת העצמאות עד להכרזתה.

אני מאמין כי מקריאת שלושת מקורות אלו, ישנה הסכמה הדדית בדבר הטענות המרכזיות אותן הצגתי בדבר שני המקורות האחרונים, ורק הבחירה בדבר המיקוד בנושאים השונים הביאו להבדלים בין מאמרים אלו.

ההבדלים הללו רק מוכיחים בעיניי את כוחה של ההכרזה על המדינה היהודית על עיצוב זהותה הקולקטיבי של החברה החיה בארץ ישראל. זהות אשר שואבת את כוחה ומקורה במסורת והאמונה היהודית ובעולם התורה, ממשיכה בהתחבטות והשאלות רציונאליות וקיומיות בדבר השותפים לדרך וממשיכה בתהיות מוסריות ומציאותיות אשר פוקדות אותה נסיבות מציאותיות בעולם מסביב.

הזהות הקולקטיבית אומנם עוצבה כבר מראשית הקמת המדינה בכתיבת מגילת העצמאות, אך היא אינה דבר קבוע שלא משתנה, אלא מדובר בזהות דינאמית אשר מתפתחת ומתעצבת באופן מתמיד על בסיס פגישתה עם סוגיות שונות ומורכבות בעולמנו. עם זאת, רוח היהדות והדמוקרטיה מביאות לידי ביטוי את הציונות אותה מייסדי המדינה חרטו על דגלם ואני מסכים עם דיסקין כי מדובר בערכים השזורים זה בזה ברוח הציונות שעל בסיסה הוקמה המדינה ועלינו להתמיד בה ולחיות על פי רוח זו.

דף מקורות

אלבוים, דב. ״סולידריות, לאומיות והומניזם- על שאלת ההגירה,״ תלמוד ישראלי-מסכת עצמאות: הפסקה השביעית חלק א׳, 2014, עמ׳35-42.

מסמך מגילת העצמאות, תדפיס.

שחר, י. (2002) הטיוטות המוקדמות של הכרזת העצמאות, עיוני משפט כ"ו (2): 523-600.


527 ע׳ ,שם [1]

528 ע׳ ,שם [2]

שם[3]

557 ׳ע שם [4]

559 ׳ע שם [5]

553 ׳ע שם [6]

554 ׳ע שם [7]

556 ׳ע שם [8]

564 ׳ע שם [9]

565 ׳ע שם [10]

[11] מסמך מגילת העצמאות, תדפיס.

[12] אברהם דיסקין, ״סולידריות, לאומיות והומניזם- על שאלת ההגירה,״ תלמוד ישראלי-מסכת עצמאות: הפסקה השביעית חלק א׳, 2014, ע׳ 35.

36 ׳ע שם [13]

שם [14]

 [15] יוסי סוכרי, ״סולידריות, לאומיות והומניזם- על שאלת ההגירה,״ תלמוד ישראלי-מסכת עצמאות: הפסקה השביעית חלק א׳, 2014, ע׳ 42.

[16] מסמך מגילת העצמאות, תדפיס.

שם [17]

שם [18]

שם [19]